דימוי עצמי הוא האופן בו אדם תופס את עצמו. תפיסה זו מתחילה להתגבש מגיל ינקות, היא ממשיכה להתעצב בילדות, להתגבש בגיל ההתבגרות, ולמעשה משתנה גם בהמשך חיינו - בהתאם לחוויות ולהתנסויות שצברנו ופרשנותנו אותן. זוהי תפיסה מורכבת ודינמית של האדם את עצמו.

 

דימוי עצמי נמוך משקף את הפער בין מה שהאדם שואף להיות לבין תפיסתו את עצמו כבלתי מסוגל לכך. מורכבותו של הדימוי העצמי יכולה להתבטא למשל, בכך שילד יחוש עצמו כ"חכם ומוצלח מאד בלימודים" אך כ"חלש ומתקשה" בתחום החברתי– ולהפך.

 

במצבים בהם נחווה הפער באופן גס עלול האדם לסגל דפוסים של הימנעות, ביקורת עצמית ושיפוטיות נוקבת ולפתח חרדה, דיכאון ואף נטיות להרס עצמי.

 

בטיפול הרגשי נאתר את תפיסותיו העצמיות של הילד או המתבגר ומקורותיהם ונתייחס אליהם. במקביל, נתחקה אחר מקורות הכוח והחוזק ונעצימם. לצד זאת, "נשקיט" את קולות הביקורת העצמית המופרזת. באופן זה, הפער בין השאיפה ל"איך אני רוצה להיות" לבין "מה אני באמת" יצטמצם ויחול שינוי לטובה בדימוי העצמי.