הבלוג שלי

Welcome to my blog

ה"עץ הנדיב" כמשל לנתינה הורית

עץ הנדיב"  - ספרו הידוע של הסופר האמריקאי, של סילברשטיין, יצא לאור לפני למעלה מחמישים שנה, אך עדיין לא נס ליחו. הספור - המצומצם מאד במילותיו מלווה באיורים נאיביים, ודווקא בשל כך, מפעיל את רגשותיו של הקורא הצעיר או הבוגר.

 

אני מנחשת, שבלא מעט גני ילדים וכיתות בבית ספר יסודי נקרא הסיפור בסמוך לחג האילנות כמשל ליחסי אדם – טבע. ברוח החינוך לקיימות ושמירה על הסביבה -  מייצג הילד את האדם המודרני והחומרני, המנצל את משאבי הטבע עד כלות.

 

אני רוצה להציע נמשל אחר, המכוון לנתינת הורים לילדיהם. (אם לדייק,בשפת המקור, העניק סילברשטיין לעץ  דימוי נשי (מכונה she ולא it).  זאת כמובן,  משום שבארה"ב של שנות ה-60',  האם היתה הדמות ההורית המרכזית הנוכחת בחייו של הילד).

ללא קשר לסוגיית המיגדר, "העץ הנדיב" הוא דמות הורית מובהקת. הוא מהווה מקור לצרכיו הבסיסיים ביותר של הילד ומספק לו מזון, מחסה, הגנה ואהבה. כשהילד קטן הוא גומל לו על כל אלו באהבה, אך עם התבגרותו - הוא מרוכז בעצמו ודורש עוד ועוד...

העץ, כדמות הורית, אינו מתעמת עם ה"ילד" או מציב לו גבולות. הוא מקבל את האינטראקציה שהתקבעה ומסייע, שלא מדעת – להחמירה. נתינתו היא אוטומטית - בהתאם לרצונות שמביע הילד, מבלי להבחין בין "מה הילד רוצה" לבין "למה הילד, בעצם, זקוק "?

יתר על כן, "העץ" אינו שואל את עצמו באף נקודה במהלך הסיפור – האם מתאים לו להעניק לילד את מה שביקש, ובכך הוא מאבד את החיבור החשוב כל כך לעצמו ולרגשותיו. כך יוצא, ש"העץ הנדיב" ממשיך להעניק לילד, שכבר הפך לאדם בוגר, מעצמו וממשאביו עד כלות – עד שנותר ממנו רק גדם, שריד עלוב של עצמו...

 

ומה קרה לילד שקבל תמיד את כל מבוקשו ?

האם הפך בעצמו לנדיב כלפי אחרים ? ממש לא בטוח...

האם הפך לאדם מאושר ושמח יותר? בוודאות לא !

 

תרבות השפע, שאנו חיים בה מאפשרת להורים להעניק נתינת יתר לילדיהם. זוהי נתינה שהיא הרבה מעל ומעבר לצרכיו של הילד. מקורותיה יכולים להיות שונים ומגוונים:

סיבה נפוצה ביותר היא:  "יישור קו" עם סטנדרטים הרווחים בסביבתו החברתית של הילד ("לכולם יש, אז שלילד שלי לא יהיה ?! "...).

מקור משמעותי אחר, המסביר את נתינת היתר הזו,  "יושב" על העצב ההורי החשוף של רגשות אשמה ביחס לילד וצורך לפצותו ("אני לא מספיק מקדיש/ה לו"... "אתמול הייתי ממש חסר/ת סבלנות כלפיו"...).

תחושה זו דומיננטית מאד בעידן הנוכחי, בו זמן הנוכחות ההורית מצומצם יחסית, בשל סיבות כמו: שעות העבודה התובעניות של הורים בימינו, ריבוי מקרי הגירושין ועוד.

 

מקור נוסף לנתינת יתר זו,  עשוי להוליך אותנו שנים אחורה, אל חסכים חומריים שחווה ההורה בילדותו. אדם שחוויית המחסור נצרבה בו – עשוי לנסות, לכשהוא הופך להורה, לפצות את הילד, שהוא עצמו היה, דרך הנתינה לילדו...

 

פעמים רבות אני נתקלת בהורים, המעניקים לילדיהם כמעט ללא גבולות. מניעיהם  טובים, אך פרשנותם מוטעית: הם מקשרים נתינה חומרית לגודל האהבה שהם חשים; הם אוהבים את ילדיהם אהבה ללא גבולות, וכגודל האהבה – כך גודל הנתינה...

בנקודה זו, אני מציעה להבחין בין ביטוי רגשי של אהבה לביטוי חומרי.  הביטוי הרגשי, המובע באופן כנה ואותנטי - מומלץ שיינתן בשפע וברוחב לב רבים ככל האפשר. אמירה כגון: "כמה אני אוהב/ת אותך" המלווה בחיבוק אוהב לא תהפוך את הילד לאדם אנוכי, להפך – היא תפתח את דימויו העצמי, משום שהוא יפנים, כי הוא ראוי לאהבה.  משמוצא אדם בליבו אהבה לעצמו -  יש בו יכולת לאהוב גם מישהוא אחר.  

 

הורים המביעים את אהבתם בנתינה חומרית או בעשייה בלתי מבוקרת למען ילדם ("אני נותן לה כל מה שהיא מבקשת" / "אני עושה בשבילו – הכל !"...) - שוגים. אהבה לא מודדים בכסף, והענקת מתנות - יקרות ערך ככל שתהיינה – לעולם לא תחליף חיבור מהלב, קשר אמיתי וזמן איכות יחד. נתינה מופרזת מוזילה ושוחקת את ערכן של המתנות, כמו גם את ערכו של הנותן, הנתפס כ"ספק" של מוצרים ושירותים. הילד גדל עם תחושת "מגיע לי" (!) ומהלך בעולם עם תסכול מתמיד, על כך שצרכיו ורצונותיו – אינם מסופקים... 

בשונה מהסיפור, בו ההתייחסות לרגשותיו של העץ מצומצמת ביותר, הרי שהורים בשר ודם חווים קשת שלמה של רגשות קשים. הם עשויים להרגיש תחושת ניצול קשה, אכזבה, כעס ותסכול מן הילד ש"רק לוקח ולא מעניק בחזרה", ו"שאינו מעריך את כל מה שניתן לו".

היכולת להעניק לילדינו ולעשות למענם היא דבר נפלא, אך עליה להעשות מתוך מודעות, בקרה והתכווננות לצרכיהם האמיתיים. משימה זו אינה תמיד פשוטה, ויתר על כן היא דינמית ומשנה את פניה עם גדילת הילדים והישתנות צרכיהם. כשהנתינה באה ממקום של הבנה עמוקה את צרכי הילדים, לצד קשיבות אל עצמינו כהורים – היא מדוייקת יותר עבורם ונחווית על ידי ההורה המעניק כבחירה ולא כאילוץ או "סחיטה". זוהי ללא ספק, נתינה בריאה, המיטיבה עם הילד, הוריו והקשר ביניהם.

© 2018 by Gali Harpaz Matoki | צור קשר